[סדרת ספרים] גנזך אורות הסער

נכתב במקור ע"י Otoshigami בתאריך 08.11.17


באדמת רושאר הטרשית ומוכת הסערות, שליט ממלכת אלת'קאר, המעצמה הגדולה בעולם – נרצח, בידי מתנקש זר בעל יכולות שלא נראו זה עידנים.
השלכות ההתנקשות מביאות לשש שנים של מלחמה בשם 'ברית הנקמה' כנגד העם שאחראי על רציחתו.
מלחמה שתשנה את העולם, מלחמה למען נקמת מותו של המלך הזקן, נקמה שהופכת לתחרות בין נסיכי הממלכה,
תחרות שהופכת למשחק של אצילים, משחק שעולה בחייהם של המונים.

כריכת דרך המלכים, הספר הראשון בסדרה.

סדרת גנזך אורות הסער (The Stormlight Archive) היא סדרת פנטזיה אפית מאת ברנדון סנדרסון,
מחבר סדרת הערפילאים עטורת השבחים, ונחשבת ליצירת המופת שאותה הוא חלם לכתוב למעלה מ-10 שנים.
למעשה, בימים אלו אני קורא את הערפילאים לאחר שסיימתי את גנזך אורות הסער לפני כשבועיים. ואני שם לב עד כמה הכתיבה של סנדרסון מיוחדת ובולטת.
אני לא יכול שלא להיזכר בגנזך כל שתי שורות ולהתמלא געגועים.

בעיקרון, זה סיקור נקי מספויילרים שנועד למי ששמע את השם גנזך אורות הסער ותהה לעצמו במה מדובר, ורוצה לקבל סקירה על קצה המזלג ממה שיש לסדרה המופלאה הזאת להציע.
אהיה כנה, וכל מי שקרא את הספר והתבקש על ידי חבריו לנסות להסביר 'מה יש בו' או 'על מה מסופר' יזדהה איתי – זה ספר שקשה מאוד לתאר, ולכן לקחתי על עצמי אתגר די גדול בניסיון לסקר אותו. קשה מאוד לתאר את הקסם שלו, קשה להמחיש לכם אותו אם לא קראתם, ורק אחרי שקראתם תבינו אותו, וכשתתבקשו להסביר לאחרים על מה ההתלהבות, תמצאו שקשה מאוד להעביר את זה לאחרים.
אבל אנחנו לא לבד כאן, הנה דבריו של ברנדון סנדרסון בכבודו ובעצמו בניסיון לתאר את דרך המלכים:

ביקשו ממני להציג לכם את "דרך המלכים". ואין לי שום מושג איך להתחיל. זו עמדה מוזרה עבורי. בעבר, מצאתי זאת קל להציג את ספריי. כל אחד מהם נבנה סביב רעיון מרכזי או שניים. כנופיית הגנבים שרוצים לשדוד קיסר בן-אלמוות. אדם שנפגע ממחלה קסומה ונוראה שנאלץ לבנות מחדש חברה בין אלו שנפגעו כמוהו. ילד שמגלה כי ספרנים שולטים בחשאי בעולם.
"מלכים" סיכל את ניסיונותיי בכל פעם שניסיתי לתאר אותו. לעתים קרובות אני מוצא את עצמי מדבר בסופו של דבר על יצירתו. (איך התחלתי לעבוד עליו לפני יותר מחמש-עשרה שנה. איך כתבתי מאות אלפי מילים על בניית העולם בלבד. כמה חשוב נהייה הפרויקט עבורי במרוצת העשורים). אבל דברים כאלה מתארים את הספר, אבל לא מגלים לכם דבר, בעצם. וכך, הפעם, אני הולך לדבר על מהו "דרך המלכים".
זהו ספר על דמויות שאני אוהב. התחלתי לבנות לעצמי מוניטין של זה עם "שיטות הקסם". הסופר שיוצר סוגים מעניינים של קסם לכל ספר שהוא כותב. מצד אחד, זה משמח אותי, כיוון שאני באמת משקיע מאמץ ניכר בקסם שבספריי. אבל ספר טוב אינו על קסם, אלא עם האנשים שהקסם משפיע עליהם.
הספר החל את חייו לפני שנים רבות, כסיפור על איש צעיר שעשה החלטה נכונה. כתבתי את כל הספר כך, עד שהבנתי שעשיתי זאת לא נכון. אז התחלתי אותו מאפס, וגרמתי לו לבחור את האפשרות השנייה בהתפצלות הדרכים, את האפשרות הקשה. האפשרות שהשליכה אותו לכמה מהנסיבות הגרועות ביותר שניתן להעלות על הדעת, שהטילה אותו אל אבניו של עולם בו אין אדמה או חול על האדמה.
מטרתי: להוכיח לעצמי, ולו, שההחלטה ה"טובה" לא הייתה למעשה הכי טובה. "דרך המלכים" הוא סיפורו, למרות שהוא חלוק את החלל עם מספר דמויות נוספות. הן יזכו לספרים משלהן בהמשך הסדרה.
אני רוצה לספר לכם עוד, אבל אין לי מקום כאן. אני רוצה לדבר על האמנות שבספר (היא שאפתנית, שונה מכל מה שראיתי שמישהו ניסה בספר פנטסיה אפי, עד כה). אני רוצה לדבר על היקף הסדרה, העולם הייחודי שגדול לאין ערוך ויותר מציאותי מכל דבר אחר שעבדתי עליו עד כה. אני רוצה להסביר את הספר.
אבל בינתיים נראה לי שעדיף שאראה לכם במקום.
תיהנו.

—–
מקור הדברים.

ואת היצירה הזאת לקחתי על עצמי לסקר. לא מתיימר לומר שהצלחתי במאת האחוזים להעביר את מה שיש פה, אפילו לא ב-10%, אבל מה שהצלחתי הצלחתי ואם אפילו אדם אחר יתרשם לטובה מהסדרה, ייצא להרפתקה הנפלאה הזאת ויהנה ממנה כמוני – אני את שלי עשיתי.
וגם מי שכבר קרא, הנה עת להיזכר ולצלול מחדש לעולם המופלא של רושאר וסיפורו של העבד מבורך הסער.
אז לכל מי שכאן מכל סיבה שהיא – קריאה מהנה! ^^


אז קודם כל, למה סנדרסון?

"ספר טוב אינו על קסם, אלא עם האנשים שהקסם משפיע עליהם."
– ברנדון סנדרסון.

כריכת החלק הראשון של רסיסים של אור, הכרך השני בסדרה.

טעות של הרבה סופרי פנטזיה היא שהם משקיעים ביצירת עולם מופלא, מקורי ומעורר השתהות, אך מתוך כל המחשבות על יצירת העולם שלהם הם שוכחים את הפרט החשוב ביותר – העלילה. בסוף אנחנו קוראים את ספריהם ומרגישים שאנחנו קוראים סלייף אוף לייף או שונן מצוץ מהאצבע בתוך עולם מרהיב שהדבר שהוא מציג יותר מכל הוא פוטנציאל מבוזבז.
למזלנו, מחבר גנזך אורות הסער טוען שהרעיון של הגנזך הוא לא פרי המהירות. לא, הוא חלום כתיבתו למעלה מ-10 שנים, ספר שיצא לאור בשנת 2011 כשהטיוטה הראשונה שלו הסתיימה ב-2003, ולכן הוא מציג את ההרמוניה המושלמת שבין עולם עשיר מאין כמוהו, לדמויות נפלאות ומגוונות, לעלילה משובחת, מקורית שתשאיר אתכם לא מעט פעמים פעורי פה.

כריכת החלק השני של רסיסים של אור, הכרך השני בסדרה.

יצא לי לקרוא לא מעט ספרים לפני כן. נכון, אני לא תולעת הספרים שאולי אתה או את מתיימרים להיות, אבל אני מזהה סגנונות כתיבה טובים וטובים פחות. אם להיות כנה, דרך המלכים, הכרך הראשון של הגנזך, די עיצבן אותי בתחילתו. סנדרסון בנה חתיכת עולם שם (אותו אתאר בהמשך לאלו שיהיו חזקים מספיק לא לברוח עד אז), ונראה שהוא פשוט שכח לרגע שאין לי איך לדעת מה זה 'ספרן' (Spren) או 'מטיל נשמה' לפני שהוא מספר לי ש"קאלאדין ראה ספרני כאב מבצבצים מהפציעה", או ש"מטיל הנשמה לא יכול לתפקד עם אבן חן סדוקה".
חשבתי בהתחלה שמדובר בפשלה ספרותית, אבל אם כן, הפשלה הזאת חוזרת על עצמה לא מעט, ומעניין שהיא חוזרת באופן מחושב כזה שלא גורם לי לאבד נתונים. לא, סנדרסון פשוט מכיר לקורא את עולם הספר בכך שהוא משתמש במושגים, גורם לך לפתוח את המוח ולנסות להבין מה הם בעצמך מתיאורים דקים שנראה שבאו 'כבדרך אגב', ולאחר מכן, בשלב מאוחר כלשהו, מקדיש פסקה שלמה להסבר על אותו מושג כדי להעמיד במבחן את מה שהבנת או לא הבנת על אותו המושג. אני חייב להודות שדרך הכתיבה הזאת משכה אותי מאוד. היא גורמת לך להיות מרוכז ועקבי אחר מושגים, לנסות להבין כפי יכולתך ולא לשכוח פרטים קטנים, ולחבר קצת מהפאזל בעצמך לפני שאתה מקבל חותמת סופית שגורמת לך להבין שאין פה פשלות ושסנדרסון לא משאיר ולו מושג אחד תלוי באוויר.

מה שמזכיר לי, מי מכם שיצא לו ללמוד את המחזה המרתק (יימח שמו) All My Sons, מכיר אולי את הביטוי שהמורה טרחה כל כך שנזכור בנוגע למחזות – "האקדח שנראה במערכה ראשונה, יירה במערכה שלישית". משמעות הביטוי הוא שאם ראינו פרט מסוים בתחילת הסיפור, אין סיכוי שלא יהיה בו שימוש בהמשך, בהנחה שהמחזאי טוב ולא מתכוון להשאיר אותנו עם חורי עלילה ונתונים מיותרים. אם כך, אני חייב להודות שסנדרסון הוא מחזאי נפלא – לא זכורים לי חורי עלילה (פרט לאחד ממש ממש קטנוני) ואפילו אזכור של פרט מסוים בא לידי ביטוי באופן כזה או אחר בצורה כזאת שאפילו עם כל הניסיונות שלי לעקוב הודיתי שלא שמתי לב אליו.

ניואנסים נוספים נחמדים שיש בכתיבה של סנדרסון הם האיורים והמיפוי המסודר שלכולם יש מקור עלילתי, ההיצמדות לסיפור מנקודת מבט של דמות אחת (דבר שאפרט עליו בהמשך), והעובדה שכל פרק נפתח בציטוט קצר של קטע מספר, יומן או שיר שקיים בעולם הסדרה, ושופך עוד רובד של אור או מסתורין על העולם המרתק.


העולם

"שני אנשים עיוורים בסוף העידן, מהרהרים במשמעות היופי. הם יושבים על הצוק הגבוה ביותר בעולם, משקיפים על הארץ ולא רואים דבר."
– שנינות.

מפת רושאר. המסומנת באדום היא ממלכת אלת'קאר, הממלכה בה עוסק הספר, אם כי עיקר הסיפור מתרחש במישורים המנופצים (Shattered Plains).

האתגר הראשון שיהיה עליכם להתמודד איתו בכניסה לסדרה הוא העולם המופלא של רושאר. סנדרסון יצר עולם משכנע ומקורי שגרם לי לתהות מדי פעם אם אני חי בעולם הדמיוני או שמא הם (לא באמת, אבל אל תגלו לאף אחד). אם שאר סופרי הפנטזיה יכולים להסתפק בכמה גזעים חייזריים, כלי נשק קסומים וכת מאמינים מצועצעת, מוכיח סנדרסון את נפלאות היצירתיות האנושית בכך שהדבר הראשון והגדול ביותר שמבדיל את רושאר מעולמנו הוא – האקלים שלה, סערות האימים.
רושאר היא ארץ שסערות אימתניות פוקדות אותה אחת לכמה ימים. מדובר בסערה המלווה במעין 'חומה' של גשם, סופה ובלגן כזה שמקיף את כל רושאר ממזרח למערב.
נו, אז מה קצת גשם משנה?
למעשה? הכל.
כל מציאות החיים של תושבי רושאר מעוצבת על פי האקלים הזה. האדמה טרשית, קשה וצחיחה, אין בה בעלי חיים פרוותיים וחמודים כפי שאנחנו מכירים (הרי איך הם יכולים לשרוד סערות אימים?) אלא מגוון בעלי חיים סרטניים מקוריים מכוסי שריונות קשקשים עבים שיכולים לעמוד בפרץ הסערות. מערכת אקולוגית המכילה צמחים בעלי יכולת איטום ובוטניקה משונה ומפורטת שבנויה להתמודד מול האקלים הקשה, ובני אדם שבונים את עריהם באופן שהחלונות פונים מערבה, נגד סערות האימים. הסערות מביאות איתן חומר מלאכה זול ומגעיל בשם 'קרם' שעליהם לנקות כשהוא לח או לגרד אותו בעצבים כשהוא מתקשה, ונסיעה בשיירות ללא מחסה כלשהו מסערות אימים נחשבת להתאבדות. חיזוי מועד הסערות בידי מתמטקאים הידועים כ'סערנים' מביא למחלוקת שקטה עם עקרונות הדת (אה כן, יש גם דת, חכו…), ואפילו העובדה שהמילים 'מזרח' ו'מערב' הוחלפו בפי האנשים במילים 'לצד הסער' ו'כנגד הסער'. כל זאת ועוד…
תאמינו לי אם אומר שאפילו סלנג הדיבור מושפע מהסערות? "לך תסתער" זו קללה רווחת, וכשהעבד מעצבן אותך אתה פולט מבלי לשים לב "העבד הסוער הזה הוא חתיכת קרם."
מה שלא יהיה, בכל הנוגע לסערות האימים, לא תרגישו שמדובר ב'עוד פרט' שמנסה להדביק קצב עם עולם הסיפור ועושה טובה שלא יוצר חורים והתנגשויות, אלא גלגל השיניים הגדול שכל הסיפור סובב סביבו.

בקרב העולם הזה, רובו של הסיפור מתמקד בממלכה עצומה בשם אַלֵתְ'קָאר, הממלכה החזקה ביותר ביבשת, לצד שכנתה גַ'אה קֵבֵד. שתי המדינות הללו נחשבות לחזקות בשל גודלן, עושרן, והעובדה שיחד הן מחזיקות בכחצי מחרבות הרסיס שקיימות בעולם. לאלת'קאר אמנם יש מלך, אבל הוא תוצאה של איחוד נסיכויות מעורער ולא לגמרי הזרוע השולטת והבלעדית של הממלכה. עשרה נסיכים נעלים יושבים סביב המלך כמו עדת צבועים לפני התנפלות על הטרף, ונהנים מהרווחים של המלחמה והפוליטיקה הפנימית שלהם. שתי סיעות עיקריות פועלות אחת כנגד השנייה – האם לדבוק בתורתו ודרכו של המלך הזקן זהו כבודו, או שמא הכבוד הגדול שלו יהיה בבניית ממלכה חזקה במחיר התקנות שהמלך היה מאמין בהן. למי שאוהב פוליטיקה, יש לא מעט בספר, אבל גם לא הרבה כך שאין בזה סיבה להסתייגות למי שלא מת על זה. אני אישית לא אוהב פוליטיקה, ובכל זאת מצאתי אותה די נעימה וזורמת בספר.
חצר המלכות האלת'ית מעולם לא נראתה מציאותית כל כך, והיא אפילו לא מציאותית בכלל.

וחרבות הרסיס… הו, עוד אספקט שלם ומסתורי שמכביד במשקלו על עולם הספר.
העבר של רושאר מלא סודות להרהר בהם, אבל דבר אחד בטוח – הוא הותיר אחריו חרבות ושריונות שנאמר כי היו שייכים למסדרי אבירי האור העתיקים. מדובר בכלי נשק אגדיים המסוגלים לחתוך מבלי מאמץ כל חומר בעולם, וכאשר עוברים על גוף חי – הוא מאבד את חיותו מבלי להיחתך פיזית. שריון הרסיס מגן כמו שהחרב הרסנית, ומעצים את יכולות הלובש בעשרות מכפי שהוא. נושא רסיס מלא מיומן המסתער לקרב בחרב ושיריון רסיס יכול להביס מאות ואפילו אלפי חיילים לבדו.
יתרה מזאת, החרבות הן בלתי גניבות. הן נקשרות לאדם, מזומנות בספירה של עשר פעימות לב ונעלמות חזרה לערפילים כאשר הוא שומט אותן לארץ. הדרך היחידה לקחת חרב מנושא רסיס היא לקנות אותה ממנו, לקבל בירושה, מתנה… או להרוג אותו.
כשמדובר בכלים כאלה שערים וממלכות נמכרות בעבורם, אין זה פלא שעוצמת המדינה נמדדת בראש ובראשונה לפי מספר חרבות ושריונות הרסיס שבה.

הזכרתי מקודם דת. אני לא אוהב לדבר על דתות בדרך כלל, אבל הוורניזם היא חריגה.
לא מדובר בכת מאמינים שחיה על איזו חרטה כדי לצלוב אנשים בשמה, אלא בדת רווחת, חיה ונושמת, עם פוליטיקות פנימיות, אורח חיים, מסדרים, היסטוריה, טעויות, הסתפקויות, ואפילו אתאיסטים מוצהרים שחולקים על ערכי הדת.
חלקים שלמים בסדרה מוקדשים להכניס אותנו טיפין טיפין לעולם דת הוורניזם. אם לומר מבלי לפרוס את היריעה, הדת מכילה 'אדוקים' שתפקידם הוא לכוון את המאמינים אל 'הייעוד שאדון-הכל בחר עבורם', בין אם מדובר בלהיות לוחם, משוררת או טבח. בתחילה אנו מקבלים את רושם ההנחה הבסיסית ש'אדון-הכל מבקש מבני האדם שיגשימו את "יעודם" ולאחר מותם יבואו להמשיך את יעודם עם המבשרים במלחמה על אולמות השלווה העליונים' – ולאט לאט מתחילות לעלות השאלות וההסתפקויות בדבר – "ומה עם עבדים? ומה עם טבחים? הם אמורים לבשל אוכל למען אדון-הכל והמתים בעולם הבא? ולמה אדון-הכל לא פשוט לוקח את אולמות השלווה חזרה מידי אבות הריק? ומה גרם לאדון-הכל להעדיף את בהירי העיניים על פני כהי העיניים?"
הו, השאלות האלה נוקבות, ובמהלך הסדרה אנו נחשפים לתשובות הנחמדות יותר והנחמדות פחות שלהן. סנדרסון לא מציב עובדות של 'ככה זה, שתוק וקבל.' אם יש מקום לתהות – יש מקום לדמות שתקפוץ ותתהה.

אה, אמרתי 'בהירי וכהי עיניים'? כן, הרי לא תתכן חברה שבמשך אלפי שנים נוהגת על פי עקרונות מסוימים ולא ייגרם לה שסע חברתי כלשהו, נכון?
אם תשאלו באמריקה למה לעזאזל אדם כהה עור מקבל יחס שונה מאדם בהיר עור, תמצאו אלף תירוצים ובסוף תגיעו למסקנה ש'זה פשוט ככה', ללא סיבה הגיונית ממשית. מי מכם שקראו את הספר 'אל תיגע בזמיר' נחשפו לביקורת חריפה ונוקבת על המציאות הזאת, והיא לא מוצגת פחות יפה כשכן יש לה לגיטימציה כלשהי, גם אם היא לא הגיונית כשחושבים עליה לעומק.
הדת הוורינית אומרת שאלו שעיניהם בהירות הם חשובים ונעלים יותר בעיני אדון-הכל מאשר אלו בעלי העיניים הכהות. גם האנשים שדת לא בראש מעיניהם כבר יודעים – בהיר העיניים הזוטר והאומלל ביותר מהדהאן (דירוג מעמד של בהירי עיניים) העשירי נחשב לנעלה יותר חברתית מכהה העיניים בנהאן (דירוג מעמד של כהי עיניים) הראשון. זה מתבטא באופן מאוד חריף כל כך הרבה פעמים במהלך העלילה שנראה לפעמים שהפילוג החברתי הזה הוא סערת האימים הגדולה ביותר של רושאר. גם אלו שבתחתית הפירמידה מקבלים בלית ברירה את עליונות בהירי העיניים, אבל לא לפני שהם מעלים את תהיית המרי של "אבל למה לעזאזל זה ככה?"
[ואני הייתי רוצה לתהות מה באשר אליי, הייזל זה בהיר או כהה?]

"העין הכפולה של אדון-הכל". סדרת הירוגליפים המייצגת את עשרת מסדרי אבירי האור וכוחותיהם.

בעקבות הנהירה של הממלכות הווריניות אחר עקרונות הדת וההרגל של החברה בכך, המציאות החברתית היא מורכבת בהרבה מאשר פילוג המעמדות שבין בהירי וכהי העיניים. בחברה הוורינית ישנן מלאכות המיועדות לגברים ומלאכות המיועדות לנשים, ואני ממש לא מדבר על סטיגמות של מטבח, ספונג'ה ופחחות רכב. אני מדבר על כך שאפילו אם המלך בכבודו ובעצמו יעז לדעת קרוא וכתוב, זה ביזיון שאין כמוהו לממלכה. מלאכות הגבר הן מלחמה, ציד, חקלאות וכדו', ומלאכות האישה הן קריאה וכתיבה, אומנות, פילוסופיה וכל מה שנחשב לאינטלגנטי יותר. לא פעם ולא פעמיים הספר מדגיש את פליאת הדמויות האלת'יות והבוז הנורא בעיניהן כאשר הן רואות גבר זר לא-ווריני שמחזיק ספר ומעז לקרוא ממנו ללא 'לבלרית' שתקרא עבורו. ואם אתם חושבים שזה ביזיון (אני מניח שאתם לא, אבל זרמו), אוי ואבוי לאישה הוורינית שתעז לחשוף בציבור את ידה השמאלית, "ידה הבטוחה", שנחשבת למקום צנוע שפרובוקטיבי להציג יותר מאשר מחשוף רחב.

כל החברה שתיארתי עד עכשיו? היא היא החברה הדומיננטית שבה עוסק הספר, החברה הוורינית והמסודרת של מזרח היבשת, הכוללת את העם האלת'י והוודני. כל הצד המערבי של היבשת מאוכלס בעמים בעלי תרבויות שונות ומשונות לחלוטין. בני אזיר השכלתנים ששמים ללעג את הבורות של הגבר האלת'י האנאלפבת, בני האגם הטהור שחיים בשלווה בתוך ארץ שכולה אגם רדוד ומאמינים באל שאת שמו אסור לומר, בני ת'אליאה בעלי הגבות הארוכות המאמינים באמונת ה'תשוקה' והמסחר. הארץ המערבית, שינובאר, היא ארץ שלא סובלת ממכות סערות האימים ומאפשרת גידול של חיות נדירות ואקזוטיות (כמו תרנגולת), אך האמונה של תושביה בדת האבנים עוד מלאה סודות.
ומה קורה כאשר בני עמים שונים רואים את חבריהם עושים דברים שבשבילם נחשבים לטאבו? ואם כל בני האדם התחילו מאותו השורש, אם כולם סבלו ביחד את החורבנות בעבר עד בוא המבשרים, מדוע הפילוגים?

השאלות נוקבות, והתשובות טמונות אך ורק בדפי ההיסטוריה, שאף הם נחקרים יותר ויותר בידי המלומדות ככל שאנו מתקדמים עם עלילת הספר. האגדות מספרות על ישויות מסתוריות בשם 'אבות הריק' שגירשו את בני האדם מגן העדן המכונה 'אולמות השלווה', ואיימו לגרש אותם גם מרושאר (לאן? כנראה לגהינום), אך אדון-הכל הרחום שלח את עשרת המבשרים שייסדו את עשרת מסדרי אבירי האור, וביחד נלחמו בשביל האנושות והביסו את אבות הריק אחרי מאה חורבנות.
זו האגדה, ומה מכל זה נכון? מחקר ההיסטוריה מלא סתירות, תהיות, מקורות שונים ותאוריות שלא ניתן להוכיח… הקרב של המלומדות בפיענוח ההיסטוריה והימים שקדמו לנפילת הכנסייה הוורינית לפני אלפי שנים הוא לא פחות מכריע מהקרב המתחולל בין האלת'ים לאויבם.
למקרה שתהיתם, כל מה שסיפרתי כאן עוד לא היה קורטוב מהעלילה, אלא אולי 20% מהעולם שמקיף אותה. סוגי המטבע של העולם, אור הסער המתחדש בסופה, הירוגליפים, ספרנים, מחנות הצבא, מטילי הנשמה, פבריאלים, הקסם הישן ועוד כל כך הרבה אלמנטים שונים מרכיבים את העולם המופלא הזה ונותנים בו את הרושם שהספר הזה הוא אדם שהגיע מעולם אחר ומספר לנו באדישות טבעית על עולמו.
אם לא התייאשתם ובא לכם להתרשם גם מהעלילה ומהדמויות שיש לספר להציע, אתם מוזמנים להמשיך לפסקה הבאה.


העלילה והדמויות

"חיים לפני מוות. כוח לפני חולשה. מסע לפני יעד"
– האידיאל הראשון של אבירי האור.

איור רשמי של מחנות הצבא האלת'יים במישורים המנופצים.

אז הספר מתאר מלחמה. לאחר רציחת מלך אַלֵתְ'קָאר, האלת'ים פותחים במלחמה כנגד העם המכונה 'פַּרְשֵנְדִים', עם מסתורי שניצל את מעמד חיתום הסכם השלום כדי ליזום את ההתנקשות, וקיבל אחריות עליה. הבעיה היא שאזור משכנם של הפרשנדים הוא אזור פרא מוכה סערות בשם 'המישורים המנופצים'. אם לתאר את המקום הזה באופן פשוט… קחו צלחת, תשברו אותה, מה יצא? המון חתיכות שבורות, נכון? עכשיו תדמיינו שזה דונמים על דונמים של כאלה ושהפערים שבין החתיכות הם תהומות בעומק 15-30 מטר. זה שדה הקרב (או שפשוט תסתכלו על התמונה למעלה. גם מסבירה טוב).
כל עשרת הנסיכים הנעלים של אלת'קאר כולל המלך הצעיר והיתום יוצאים למלחמה מפוארת כדי לנקום את נקמת המלך הזקן, ברוב עם והדר, ולא ינוחו עד אשר ברית הנקמה תושלם והפרשנדי האחרון יימחה.
נשמע מפואר, נכון? גם כאן מראה לנו סנדרסון כמה הטבע האנושי החמדני יכול להפוך רעיון אידיאלי למרחץ דמים מזוויע, וכמה שפאר המלחמה, להט הקרב ועוד מילים יפות הם מסכה למשחק בחיי אדם.
אנו נחשפים למלחמה מכל היבט אפשרי – מצד האצילים שיושבים ומשמינים על בשר כהי העיניים האומללים, מצד עבד מסכן שנמכר לעבודה השולית והעלובה ביותר שבה המוות הוא עניין של זמן ותו לא, מצד מפקד הצבא הגדול ובעל המוסר שמצליח איכשהו לראות את המצב באור אחר מעמיתיו, ומצד מלומדות שיושבות בצד ובוחנות את המלחמה לעומק, את מקורותיה והשלכותיה.

בפרט כשמדובר בכרך הראשון בסדרה, עלילת הספר מתחלקת לשלוש דמויות שונות לגמרי שכמעט ולא נראה שיש קשר בין הסיפורים שלהן פרט לעובדה שהם מתרחשים באותו העולם. רק באותו העולם, לא באותו אזור, מרחק קילומטרים האחד מהשני. הן לא דומות בכלל במציאות חייהן, ומציגות את אותו העולם מנקודות מבט שונות לחלוטין שיגרמו לכם לתהות לפעמים מי מבין הדמויות רואה את המצב בצורה הנכונה, בפרט כשיש סתירה בנקודת המבט שלהן.
קאלאדין הוא עבד כהה עיניים בעל עבר מסתורי ומלא צלקות, ואני מתכוון לזה כפשוטו – יש לו על המצח קעקועי עבד, מהסוג המסוכן ביותר. הוא בסך הכל בשנות העשרים לחייו, והאדון העשירי שלו מוכר אותו למישורים המנופצים, אזור המלחמה, לבלות את שארית חייו האומללים כנושא גשרים – עבודה ששקולה להוצאה להורג. קאלאדין האומלל, המותש והעייף מתמודד אינספור פעמים עם הרצון לחיות, עם הרצון להגן על אחרים, ועם הכשלונות שלו בכך. העבר לימד אותו שחיי האדם שווים יותר מכל, ומורשת אביו היא להגן ולשמור על כל מי שהוא יכול, אבל כאשר המציאות מכה לו בפנים שוב ושוב, כיצד הוא יוכל להתמודד? גם בתוך תופת צוותי הגשרים, קאלאדין מתמודד מול עצמו בשאלות האלה, מתזז בין תקווה לייאוש, בין הוויתור למוסר האישי. עם תמיכתה של הספרנית המסתורית 'סיל' שמלווה אותו, עליו להקים את עצמו, להקים את האנשים שסביבו, להילחם קודם על הרצון לחיות, ואז על החיים עצמם.
המאבקים של קאלאדין מביאים אותו למצב שהוא שוב קם להילחם על חייו וחיי צוותו, צוות גשר ארבע, הצוות שאנשיו נחשבים כבר למתים מהלכים. מאפס, הוא נאבק בשיניים להקים את עצמו ואת שאר הצוות המסכן, נלחם לשמור על כל אחד ואחד מהם מפני מציאות שנראית אבודה מראש, כשהיחיד שיכול לדאוג לכולם זה או הוא… או הוא. קאלאדין מסתכל סביבו ורואה רק את בהירי העיניים הנאלחים יושבים בראש הפירמידה וצוחקים על חייהם מלמעלה, משחקים במשחקים שלהם על חשבון חייהם של כהי עיניים ששועטים למותם – ומבין שויתור על החיים הוא מילוי רצונם של בהירי העיניים שהוא כה מתעב.
הוא ילחם בשבילם, בשביל כל כהי העיניים האומללים שדורכים עליהם. בשביל כל האנשים שהוא יכול להגן עליהם. בשביל כל האנשים שהוא ניסה להגן עליהם בעבר ונכשל.
עם הספר הראשון בסדרה אנו נחשפים לאט לאט לעבר שלו, ומבינים איך נוצרה הדמות האפלה והזוהרת הזאת. מניין הכוח, התשוקה והערך לחיי האדם, ומה מקורן של הצלקות הפיזיות והנפשיות של העבד האומלל.

svpbiom.jpg
פאנארט של קאלאדין וסיל בסגנון ג'יבלי. אנחנו מעריצי אנימה אחרי הכל, לא?

לעומתו, שאלאן דאבאר, צעירה בהירת עיניים לבית אצולה זוטר במדינה הוורינית הסמוכה לאת'קאר חיה חיים של הסתגרות כשכל העומד לצדה הוא תחביב הציור שלה בו היא מוכשרת מאוד. הנערה יוצאת ממשכנה השקט והסגור בניסיון להציל את ביתה הקורס בכך שתתקבל כבת חסות אצל אחותו הגדולה של מלך אלת'קאר הצעיר – גַ'סְנַה קולין, הכופרת החכמה והידועה בעולם. הייתי רוצה לספר לכם שהיא התקבלה, התחנכה וקיבלה ים של כסף שיציל את משפחתה מחובותיה, אבל חבל שזה לא המצב. שאלאן לא באה במטרה להתחבב על ג'סנה, אלא במטרה לגנוב את אחד החפצים המקודשים והיקרים ביותר שמסיבה מסתורית ג'סנה מחזיקה בהם – מטיל הנשמה שלה, חפץ המשתמש באור סער האצור באבני חן כדי לברוא או לשנות עצמים. בעזרת מטיל הנשמה של ג'סנה, מקווה שאלאן לחזור לביתה, לברוא מחצבים באדמות משפחתה ולשלם ברווחים את חובות הבית. הרעיון נחמד, אבל האם חכם לנסות להונות את אחד האנשים החכמים ביותר בעולם?
באופן כללי, שאלאן היא בחורה אצילה אמנם, אך בעלת לשון שלוחת רסן. היא שנונה וחכמה מאוד, אבל לפעמים מסוגלת לפלוט את הערותיה המשעשעות שלא במקום. היות וכל חייה הייתה נעולה בבית האחוזה, היא מוקסמת בקלות מכל דבר חדש שהיא מגלה סביבה, וביחד עם כישרון הציור יוצא הדופן שלה, אנו נחשפים המון לאיוריה על עצמים שונים מרחבי רושאר. למעשה, האיורים שהבאתי לעיל של הצמחיה והיצורים ההם, יחד עם עוד המון אחרים שמובאים במהלך הספר – מיוחסים לשאלאן וחלקם אף מוזכר שצוירו במהלך העלילה.
חייה של שאלאן מלאים מסתורין, אופל ושקרים. שקרים שלצערי לא נחשפים עד הכרך השני, רסיסים של אור, שמגולל את פרקי סיפור חייה כפי שדרך המלכים הקדיש פרקים לסיפור עברו של קאלאדין.
הייתי מוסיף לדבר על שאלאן, אבל קשה לדבר עליה מבלי לחשוף נתונים שיהיו ספויילרים רציניים. אשאיר גם אותה בגדר מסתורין.

ובחזרה למישורים המנופצים, אחיו של המלך המנוח ודודו של המלך הצעיר, המצביא הגדול הידוע בכינויו 'הקוץ השחור', דאלינאר קולין, עובר שינוי מהותי בחייו ובתפיסת עולמו. בכל סערת אימים הוא מתחיל לראות חזיונות שככל הנראה נשלחים אליו מאדון-הכל בכבודו ובעצמו. החזיונות מובילים אותו להסתכלות מחודשת על מצבם של האלת'ים לאחר שש שנות מלחמה, ומעירים אותו מתרדמת השגרה כמו ברק בלילה אפל.
אבל כשכל אחד אחר סביבו נראה לו כמשוגע, וכל שאר האצילים כילדים קטנים שמשחקים בצעצועים, עם מי הוא יכול לדבר? אולי הוא בעצמו המשוגע בקרב האנשים שרואים את המציאות כפי שהיא? מתוקף מעמדו עליו להחליט החלטות הרות גורל, בזמן שחוסר הוודאות, הספקות והאשמות עצמיות על רשלנותו במות אחיו מערפלים את שיקול דעתו.
לפחות הוא מלווה בבנו, אדולין, שמוכן לחזק את ידיו ולהאמין באביו למרות השמועות על היותו משתגע… אך גם לסבלנות של אדולין יש גבול. אם אביו באמת משתגע, כיצד עליו לנהוג? האם ניתן לסמוך על משוגע זקן שיוביל את הצבא האלת'י וישפיע על הנסיכויות?
אין להם זמן רב להתמהמה, כי סיעתו של הנסיך הנעלה סאדיאס מתנגדת לכל שינוי במציאות העכשווית בצורה חריפה, ואם דאלינאר לא יהיה יציב בעמדתו, אויביו הפוליטיים ידאגו לרמוס אותו.
דאלינאר קרוע בין מי שהיה בעבר – הקוץ השחור, אימת שדה הקרב, לבין האדם שהוא הופך להיות – אדם המנסה לאחד ממלכה של עשרה נסיכים אינטרסנטים ופוליטיקאים ממולחים. הוא מצביא, לא פוליטיקאי. כיצד הוא יכול לשחק במשחק שלהם ולנצח אותם? ובפרט כשכל מה שמוליך אותו הוא חזיונות שאולי הוא מקבל… האם הוא עושה את הדבר הנכון, ובאופן הנכון?

הסיפורים השונים שמלווים את הגיבורים הראשיים של הסדרה מעידים כי ללא ספק מדובר בדמויות שבאמת אפשר להתחבר אליהן. השינויים שהם עוברים, המאורעות שהם מתמודדים איתן בתוך עולם חי ונושם שהמסתורין בו שופע והאמת נופלת בין הכיסאות של כולם – זה אחד הדברים שעושה בעיניי את גנזך אורות הסער לאחת מסדרות הפנטזיה היותר טובות שקיימות.

פאנארט שמציג את הדמויות המרכזיות של הסדרה. נוצר ע"י thlostsindar.

עוד ניואנס קטן שאני אוהב בהקשר הזה בכתיבה של סנדרסון, וכבר יצא לי להיתקל בזה גם בערפילאים, הוא שכל פרק או קטע מסופר מנקודת מבט של דמות אחת. במידה ויש הצטלבות בסיפור בין שתיים מהדמויות הראשיות, הקטע יסופר מנקודת מבט של אחת מהן. לדוגמה, אם קאלאדין וחבר הצוות שלו לופן, ההרדאזי קטוע היד, יפגשו באדולין במחנה הצבא, הספר יתאר את אדולין מחדש מבלי לומר את שמו (כי הרי קאלאדין לא יודע את שמו), כאילו הוא דמות אקראית שלא הכרנו לפני כן, ולא יציין את שמו עד שהוא יאמר אותו לקאלאדין. ואם הספר יחליט לחזור על הקטע הזה בפרק הבא מנקודת המבט של אדולין, הוא יתאר ש'אדולין פגש בשני אנשי גשרים, אדם אלת'י גבוה שככל הנראה מנהיג הצוות, ואדם הרדאזי נמוך וחסר יד'.
סגנון הכתיבה הזה מתבטא המון ואני באופן אישי נהנה לראות את העקביות המדהימה שיש בו. אין מצב שבנקודת מבט של דמות אחת יצויין שם של דמות אחרת אם היא לא אמרה את שמה, למרות שמדובר בשתי דמויות שכבר ספר וחצי אנחנו עוקבים אחרי מעללי שתיהן.

חלק נוסף שאיתו אקנח הוא ההפוגות.
בין חלק לחלק בכל כרך ישנן פרקים בשם 'הפוגות'. מדובר בשלושה פרקים שבכל אחד מהם הגיבור הוא לא אחת הדמויות שהצגתי לעיל, אלא דמויות צדדיות וקטנות שמקבלות במה קטנה בכל הפוגה. לפעמים מדובר בדמויות שמוכרות לנו מהחלקים המרכזיים של הספר כמו סְזֵת'-בן-בן-ואלאנו, המתנקש השיני הנורא שרצח את מלך אלת'קאר שש שנים לפני הסיפור שבדרך כלל מקבל פרק משלו בכל הפוגה, ולפעמים מדובר בדמויות קטנות יותר מעמים שונים ונידחים שאולי יקבלו משמעות בהמשך הסדרה. מה שבטוח, נכון להיום הן ההזדמנות של סנדרסון להראות לנו עוד כמה רחב העולם שהוא יצר, ועוד כמה תרבויות קיימות ברושאר שאנחנו מקבלים רק טעימה קטנטנה מהן.


דעות, חסרונות ושאר ירקות

"כמה שווים חייו של אדם?"
"נוגשי העבדים אומרים שבערך שתי ברואימות ברקת."
"ומה אתה אומר?"
"שלחיים של אדם אין ערך."

ככל הנראה הכריכה של הכרך השלישי בסדרך שעתיד לצאת בקרוב, Oathbringer.

בסדרה מוצגים לא מעט השקפות, דעות ומוסרי השכל. קאלאדין ועברו מלמדים אותנו שיהיה זה עבד כהה עיניים או אציל בהיר עיניים, חיי אדם הם דבר שאין לו ערך, שווי ותחליף. דאלינאר מלמד אותנו שהחלטות קשות תמיד יהיו מלוות באשמה, והיחיד שיכול לפתור את אותה האשמה הוא האדם עצמו, ברגע שלא ייתן מקום לערער ולפקפק בהחלטותיו. שנינות המלך, אחת הדמויות המיוחדות והמופלאות ביותר שנמנעתי לחלוטין מלדבר עליהן, מלמד אותנו כמה וכמה טעויות מהותיות בדרך ההשקפה האנושית הטבעית, ומוכיח לנו שוב ושוב שסנדרסון פשוט ערך ניתוח פסיכולוגי על נפש האדם והחליט להעביר לנו אותו באמצעות הדמות הזאת.
אלו ועוד מסרים טמונים בספר, לכל אדם שיפקח את עיניו וייתן את לבו אליהם.

אשקר אם אומר שזה לא אחד מספרי הפנטזיה הטובים ביותר שקראתי מעודי. אשקר גם אם אומר שקראתי הרבה ספרי פנטזיה, כך שזה לא אומר הרבה.
מה שכן, אני חושב שליצירה הזאת מגיעה במה גדולה יותר מאשר מה שהיא מקבלת היום, ושהיא הרפתקה ששווה לכל חובב ספרים בכלל וחובב פנטזיה בפרט לקחת.
אשקר גם אם אומר שהספר הזה מושלם (שמעו, אני שקרן רציני). אין מושלם כמובן, ואם עלי להשיב על השאלה 'מה לא בסדר בגנזך אורות הסער?', אשיב שני דברים עיקריים:
הראשון הוא חלקים שהיו בולטים מדי. לפעמים הרמיזות של סנדרסון היו נפלטות בצורה עבה מדי, מה שהיה גורם להבין את מה שיקרה לפני ה'רגע' שבו הייתי אמור לקלוט את זה, מה שהפך את אווירת המסתורין שהסופר ניסה ליצור ל… לא יעילה.
הדבר השני הוא שלעיתים הספר נמרח מעט בתיאורים. אני לא מדבר על תיאורים שמוסיפים כדי שנוכל לדמיין היטב את האזור, אלא על העובדה ששאלאן עוצרת באמצע שום מקום לצייר פרחים, ומתעכבת על המבנה הבוטאני שלהם בצורה… די מרוחה. אולי יש כאלה שיראו בזה יתרון, לי זה היה מקור להסתייגות לפעמים.

דבר נוסף שהייתי מגדיר אותו כניטרלי הוא אורך הספרים. נמנעתי מלדבר על כך עד עכשיו כי לא ראיתי צורך לדבר על זה (אני שוב משקר, פחדתי שתברחו כשתשמעו את מספר העמודים ><), אבל מדובר נכון להיום בשני כרכים, שכל אחד מהם מונה קרוב לאלף ומתאיים עמודים. למעשה, הגרסה המקורית הייתה כה ארוכה (ויש לי אותה בבית בהשאלה, היא נראית מגושמת), שבהוצאה המחודשת (ובהוצאה העברית) של הספר פיצלו כל כרך לשניים, כך שבעצם תמצאו היום בחנויות שני ספרי דרך המלכים (חלק א' וחלק ב'), ושני ספרי רסיסים של אור (חלק א' וב'. מעניין שברסיסים של אור יש הבדל גם בכריכה בין שני החלקים).
אני רואה את העניין הזה כניטרלי, כי אם תשאלו אותי, הייתי שמח לעוד אלף עמודים מהגנזך עכשיו, ולא לעבור בחוסר חשק לסדרה השנייה של סנדרסון, כך שאני רואה זאת כיתרון. אני אישית קראתי כל עמוד ועמוד מכ-2500 העמודים האלה בשקיקה, אבל ידוע לי כי יש כאלו שיסתייגו מספרים בשל אורכם ולכן עלי לציין זאת.

אז דעות יש, חסרונות יש… ושאר ירקות… בא לכם לאכול פצחנים מטוגנים?
וברצינות עכשיו, אני רוצה לציין שזכות התמונות שייכת לבעליהן, ובפרט בתמונות הפאנארט שהשתמשתי בהן – הקרדיט הולך ליוצריהן הנזכרים והלא-נזכרים.
בנוסף, אני רוצה להודות מקרב לבי לידידי המשתמש בכינוי 'קאלאדין' שהכיר לי את הסדרה הזאת ולחץ עלי במשך חצי שנה עד שהסכמתי לקרוא אותה (מקווה שתלמדו מהטעות שלי ותרוצו לקרוא אותה עוד היום). וכמו כן לידידיי שעברו על הסיקור טרם פרסומו והאירו את הארותיהם, המוכרים בכינויים Inhorman ו-MrsJapan.


אז נכון להיום (8.11.17) הסדרה לא מושלמת ומונה שני כרכים עבי כרס, הראשון בשם דרך המלכים והשני בשם רסיסים של אור.
בעוד כשבוע מהיום, בתאריך 14.11.17, עתיד לצאת החלק השלישי בסדרה (Oathbringer, יתורגם ככל הנראה כ'שבועה' כפי שתורגם שמה של חרב הרסיס של דאלינאר) באנגלית.
אל תשכחו לעדכן אותי ביום שתמצאו אותו מתורגם.

גם אם התייאשתם מלקרוא את החפירה הזאת, אני מקווה מאוד שתתנו צ'אנס לסדרה הנפלאה הזאת,
ואם יש לכם צל של ספק אם להתחיל את גנזך אורות הסער או לא? רוצו מהר לקנות/לשאול את הספר!
אני מאמין בלב שלם שלא תתחרטו על כך (;

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s